זה היה לפני חודש וחצי באחד מסופי השבוע של החופש. התכתבנו, היינו אמורים להפגש בהרכב מלא אצלנו; כתבתי לה בכנות שאין לי כוח ושאני צריכה אוויר. היא הודיעה; אני באה לקחת אותך. אנחנו מכירות ברוטו חודשיים והיא באה לקחת אותי לנשום אוויר. התיישבתי עם חיוך כנה, מותש ומלא תודה. נסענו זו ליד זו, היא נהגה.…

שנה וחצי לארבעים – מצאתי את עצמי נאלצת לעבור בחינת תאוריה וטסט נהיגה כאחרונת בנות העשרה . וכך , כשבוע אחרי ההגעה לקנדה כששאריות אדי הג’ט לג עוד בגופינו נסענו למשרד התחבורה הקנדי; הוא, הנפלאים והטעונים אנרגטית, ואני, המצויידת בנאיביות מתנשאת – הרי יש לי ניסיון של כמעט עשרים שנה בג’ונגל הלבנטיני- קטן עלי תאוריה…

לא משנה מי את ובמה את עוסקת. לא משנה היכן את גרה בעולם- אין שום ספר, שום קורס, שום הרצאה, שיכינו אותך לרגע שבו את רואה את הילדים שלך נאבקים על מקומם בעולם. זהו רגע בלתי נמנע אצל כל הורה שבו הילדון הופך לעצמאי ונשלח בכוחות עצמו לעולם. היו רגעים כאלו בארץ; רגעי שבירה ומשבר…

“תנצרי את החוויה- אלו רגעים שלא יחזרו”: אמרה לי חברה מופלאה בחיבוק הפרידה שלנו לפני הטיסה שלי. היא כתבה לי את זה שוב, כששיתפתי אותה בעדכונים האחרונים מקנדה והרגשתי את החיוך והחיבוק שלה עוטפים אותי קרוב קרוב למרות המרחק. וברקע של המילים הכתובות שלה, אני הייתי עצבנית על איזו שטות – הרי ביולי אוגוסט הכל…

בכנות אופיינית- האנגלית שלי גרועה, בישראל הייתי מגחיכה את המבטא ומדברת באנגלית משובשת בכוונה, כי זה הצחיק אותי ואת שותפיי לשיחה, וכי זה עזר לי להתגבר על המבוכה. בקנדה – בכל תחילת שיחה אני מתנצלת על האנגלית הקלוקלת. הקנדים הנחמדים מתעקשים להחמיא לי- ולומר שאני מדברת נפלא. אבל אני לא נחמדה כמוהם – והם לצערי…

מעולם לא טרחתי ללמוד לנווט. למה שאעשה זאת? לצידי מתהלך מצפן אנושי כבר עשרים שנה. הוא; עם חוש כיוון טבעי וגם נהנה מזה. אני; עם חוש כיוון של יונה, שנכנסה לדירה בקומה הרביעית דרך החלון (אל תשאלו) – קיצר זה ווין ווין. בחיי שניסיתי ; טרום עידן האפליקציות והניידים ( כן אני מבוגרת) נאלצתי פעמים…

לאחר פניות חוזרות ונשנות בעניין הוצאת רישיון נהיגה באונטריו (ובמניטובה), ברצוני לחדד את הנושא שיעשה סדר לכולנו. ראשית שתי נקודות חשובות: 1. מי שאחראי על הטרטור כלפי בעלי רשיונות הנהיגה המגיעים מחוץ לצפון אמריקה ובריטניה זהו משרד הרישוי של אונטריו, אפרט בהמשך הפוסט (בשונה אף מפרובינציות אחרות בקנדה שמקלות הרבה יותר בנושא). 2. הקונסוליות בטורונטו…

כבר כמעט חודש פה. הגוף התזזיתי שלי מסרב להתמסר לקצב הרגוע, הרי הליכתי הנירוטית היא אחד מסימני ההיכר שלי בסביבתי הקרובה. תבינו אני לא הולכת – אני חולפת. אין אחד שאני הולכת לצידו וכעבור דקות ספורות של הליכה משותפת, אני מגלה שאני הולכת לבדי ושההוא משתרך מאחור, אז אני נעצרת מתנצלת וחוזר חלילה. לעצור ולחכות…